חששות, פחדים ודילמות לקראת השנה החדשה: כיצד מקשיבים, כיצד תומכים?

עמותת חינוך לחיים - ציפי זלקוביץ / פסיכולוגית חינוכית ומדריכה פדגוגית

 זהו..... תם ונשלם החופש הגדול. חודשיים של חופש : ים,קייטנה, הצגות, קרובי משפחה, טיולים ...נגמר... בית הספר ממתין בשער וילדינו לעתים קרובות עם "פרפרים בבטן".

החופש הגדול מוציא רבים מהילדים ממסגרת ושגרה לה הם מורגלים, כניסה מחודשת למסגרת מלווה פעמים רבות בחששות, פחדים ודילמות מפני הלא נודע.

כשמדברים על שנה חדשה במערכת החינוך, אנו מתייחסים למספר אוכלוסיות: ילדים שזו כניסתם הראשונה לבית הספר- ילדים העולים לכיתה א', ילדים שעולים מכיתה לכיתה וילדים שעוברים מחטיבה לחטיבה.

עולים לכיתה א'

הורים רבים עסוקים בקניית הילקוט, הקלמר והמחברות, אך אין ספק שיש להכין את הילד לתחילת דרכו בבית הספר גם מבחינה נפשית, על מנת להימנע מטראומות או פחדים העלולים להיגרם כתוצאה מעזיבת הגן המוכר והמעבר למקום חדש. גם לילדים וגם להורים יש המון דאגות לקראת כיתה א' במיוחד כשמדובר בילד הראשון.

 הפסיכולוג גדעון לוין טוען שלעתים ההתרגשות בבית יוצרת אווירה מתוחה לקראת האירוע הגדול וגישה זו יוצרת אצל ילדים רבים חרדה של ציפייה לבלתי-נודע. הנה עומד להתרחש דבר חדש עבור הילד וההורים – הולכים לכיתה א'. הבשורה העיקרית המקובלת אומרת: "עכשיו מפסיקים לשחק ומתחילים ללמוד". הילדים מתרגשים, מפחדים בפני הלא-נודע המצפה להם, שמחים להיות גדולים, כי הרי הם בכיתה א'. אולם כעבור ימים אחדים, לרוב כבר בשבוע הראשון, נמצאים ילדים אחדים אשר אינם רוצים יותר ללכת לכיתה א', בוכים ומתמרדים נגד המשטר החדש שצריך לקום בזמן כדי לא לאחר לבית-הספר.פעמים רבות אנו עדים לתופעות שמבטאות את מצוקת הילד: בכי וסירוב לקום; כאבי בטן, כאבי ראש או אוזניים, גרון או פרקים. יש לזכור כי לעתים מדובר בכאבים אמיתיים ומסתמנים כביטויים פסיכו-סומאטיים. בבית נוצר מתח, יש הורים שמתרגזים, מתעצבנים, כועסים, נעלבים, מפחידים, מאשימים, מביישים, מתווכחים, נכנעים או משתמשים בכוח.

כדי שנדע כיצד להגיב כדאי שנבין מה בעצם השתנה עבור הילד עם הכניסה לבית-הספר? הילד שנכנס לכיתה א' חווה לרוב שינוי גיאוגרפי.- ממבנה גדול לקטן , כיתות רבות לעומת כיתה או שתיים, חצר נפרדת. שינוי אנושי-חברתי רב. בגן-הילדים שוררת אווירה של הכרות אישית בבית-הספר יחסים לא אישיים ופורמאליים. לוין מכנה זאת שינוי מאינטימיות לציבוריות. שינוי זה מחייב מאמצי הסתגלות מסובכים. בצד זה קימת למידה במערכת שעות מסודרת ומחייבת שמצריכה הכרות והתנסות. במקביל חלים אצל הילד שינויים התפתחותיים אמוציונאליים. הילד עלול לפתח פחד לא לעמוד באתגרים ובציפיות שיצרה הסביבה לקראת ההליכה לכיתה א'; פחד מפני פגישה עם אנשים זרים ורבים. פחדים אלה יוצרים חשש "להיות לבד" מול העולם החדש. הפרידה לשעה ארוכה יכולה לגרום גם לחרדה "מה יקרה לאמא" או לאבא כאשר לא אהיה איתם או עם שאר בני המשפחה?"

מה כדאי לעשות? לתת לכל ילד יחס אישי מיוחד חשוב, שהילד ידע מה מצפים ממנו. היעדר עקביות גורמת לילד יתר אי-ביטחון. לכן, נושא ההליכה לבית-הספר אינו ניתן לוויכוח או למשא ומתן, מה שניתן למשא ומתן הוא האופן בו אפשר להקל על הילד. חשוב לשים לב למצוקותיו, לדובב אותו, ולהקשיב. כלל ראשון להקשיב, להקשיב ולהקשיב, לא לזלזל באף משפט, לתת לילד תחושה "אני מבין את המצוקה שלך" .."אני כאן בשבילך"... ניתן להקל על הילד על ידי החלטות משותפות בהסכמת המורה, למשל:הישארות האם בכיתה בעת הלימודים במשך בוקר אחד או יותר מקלה על הילד את הפחד. שימוש מוסכם בפלאפון כדי להתקשר אל אחד ההורים (בשלבי ההסתגלות). שיחה משותפת בין המחנכת, ההורה והילד חשובה ומועילה. ביקור המחנכת בבית המשפחה לשיחה עם ההורים והילד מראה לילד, שאין "ניגוד" בין רשות ההורים והמחנכות וכולם רוצים לדאוג ולעזור לו. ככל שתינתן יותר עצמאות בסוג הפעילות שהילד יכול לעסוק כך יקל הדבר עליו. אך צריך להיות ברור לילד, שאין הוא המחליט אם ללכת לבית-הספר או לאו. זו אינה הגבלת עצמאות אלא הצגת "עקרון המציאות" איתו צריך ללמוד לחיות. התחברות עם ילדים אחרים יכולה מאד לעזור.

מה אין לעשות? לומר משפטים שיש בהם הפחדה, האשמה וגרימת בושה אשר עלולים להגביר את המצוקה של הילד וליצור אצלו תחושה של בדידות וחוסר תמיכה, "אתה כבר גדול", "איך אתה לא מתבייש"?, "עם אחותך לא היו בעיות", "אם תמשיך לילל לא תוכל לבלות אתנו", "אי אפשר לסמוך עליך", "אתה מתנהג כמו תינוק"...וכד'. גם גישה ההפוכה לאיומים אינה מומלצת, כמו מתן "שוחד" ופרסים להתנהגות טובה.

עולים מכיתה לכיתה

זה טבעי שהילדים לא ממש שמחים להיפרד מהחופשה. בדרך כלל השתתפות באירועים מסיימי חופש מעודדים את מרבית הילדים להתחיל שנה חדשה ולהתאקלם בה. אך יש והצער הטבעי עלול ללבוש ממדים של התרגשות ואפילו חרדה גם כשהילד עומד לבצע מעבר מכיתה לכיתה. חובה להטות אוזן לתחושות שמשדר הילד, לעודד אותו להתבטא ולהגיב בהתאם. אם הוא נלהב מדי, רצוי למתן את הציפיות. אם הוא מהסס מדי - יש לתמוך ולהרגיע. חשוב מאוד לנסות ולחבב את בית-הספר על הילד, ולא לשים את הדגש רק על הדברים הפחות נעימים. חלק מהילדים חוו ניסיונות לא נעימים בשנת הלימודים הקודמת ומבטאים זאת במשפטים , כגון: "שלא יהיו הרבה שיעורי בית ושהמורים יהיו נחמדים"."קשה, כי יש קצת התעללות מצד הגדולים" , "יש בכיתה ילד שמציק לי" .."המורה מעליבה אותי "... תהליכי ההתאקלמות למסגרות המשתנות ולעולם החדש הנגלה בפני ילדים, עלולים לגרום למתח ולפחדים ולבטא את החרדה באופן גופני: כאבי בטן, הקאות או כאבי ראש. במקרים אחרים הם עלולים לפרוץ בבכי ממושך או להגיב באלימות כי אינו יודע כיצד לשתף את ההורים, הוא חושש לאכזב אותם. לכן רצוי לבדוק אתו האם הספיק להכיר חברים? מה הכי קשה במעבר? למה מתגעגע? ממה מרוצה? מה יכול לעזור לו להתאקלם במקום החדש? במה אני יכול/ה לעזור לו? מה היה רוצה לבקש מהחברים בכיתה? איך היה רוצה לגרום לתלמידים להכיר אותו הכי טוב? מה יכול לתרום לכיתה? או פשוט לבקש שיספר כל מה שרוצה.

זכרו:

1. חשוב, שהילד ירגיש את האכפתיות שלכם במעשיו.

2. חשוב שירגיש שאתם מתעניינים במה קורה בבית-הספר,

3. עזרה במשימות כמו שיעורי בית, התעניינות בתכני למידה, במסיבות, באירועים בכיתה יכולים להראות לילד, שהוא באמת אינו לבד וההורים איתו – גם אם פיסית חלה הפרדה במשך שעות אחדות. אלה לכאורה מעשים צדדיים, אך למעשה הם מראים לילד, שמציאות בית-הספר אינה זרה להוריו.

4. השתתפות ההורים באסיפות הורים או במפגשים אישיים עם המחנכת. (המציאות בארצנו מראה, למרבה הצער, שהשתתפות ההורים במפגשים הינה דלה)

לסיכום

- יש להכין את הילד לתחילת דרכו בבית הספר מבחינה נפשית, על מנת לחסוך טראומות

או פחדים העלולים להיגרם כתוצאה מעזיבת הגן המוכר והמעבר למקום חדש.

- חשוב שהילד ידע מה מצפים ממנו.

- היעדר עקביות גורמת לילד יתר אי-ביטחון

- נושא ההליכה לבית-הספר אינו נושא לוויכוח או למשא ומתן,

- חשוב לשוחח על האופן בו אפשר להקל על הילד,

- כלל ראשון להקשיב להקשיב ולהקשיב

- חובה להטות אוזן לתחושות שמשדר הילד לעודד אותו להתבטא ולהגיב בהתאם.

- אם הוא נלהב מדי, רצוי למתן את הציפיות. אם הוא מהסס מדי - יש לתמוך ולהרגיע.

- חשוב מאוד לנסות ולחבב את בית-הספר על הילד.