סמכות חינוכית בביה"ס ובבית

עפר אל-יגור / מנחה בכיר לתקשורת לא-אלימה, מנכ"ל עמותת חינוך לחיים

 "עמית, מה זה, למה הכל זרוק כאן באי-סדר? מה, לא סידרת מערכת אתמול? – אי אפשר לסמוך עליך! 20 פעמים אמרתי לך להכין מערכת בערב ואתה לא מקשיב, אחר כך תאחר לביה"ס ותקבל מכתב שחצי מהדברים לא הבאת!" – "אוף אמא כמה את מציקה על הבוקר!" ה"שיחה" הזאת נשמעת לכם מוכרת? נדמה שאנחנו מנהלים את הסיטואציות האלה יום יום בנושאים שונים, וממחזרים את אותם כעסים, אותן הטחות חוזרות ונשנות וזוכים כמובן לאותן תגובות... מעין נושא עם ווריאציות. התכנים של הסיטואציות האלה אולי מתחלפים, אך התוצאה בדרך כלל זהה. ברוב המקרים הדבר יחזור על עצמו בימים הקרובים וכל אחד מהצדדים ישחק את התפקיד המוכר לו בסרט הידוע מראש... לכאורה, אנו מנהלים "שיחות" בהקשרים שונים של החיים אך למעשה אנו עוסקים בדרך כלל באותם שניים שלושה נושאים מרכזיים: אחריות, סדר וארגון והתחשבות בבני הבית הנוספים. נדמה שהשיחות האלה אף פעם לא נגמרות – והתוצאה היחידה שהם משיגות היא שחיקה. אנו חווים פעם אחרי פעם את אותו תסכול ואת אותה תחושה של חוסר תוחלת לשיחה, וכמובן את האווירה העכורה שנלווית אליה.

לפני שנדון בשאלה כיצד ניתן לנהל את זה אחרת, כדאי לבחון שניים מהכוחות השכיחים ביותר המשפיעים על הסיטואציות הללו:

אחד מהכוחות הפועלים עלינו הוא כוחו של "החוזה" שלנו עם הילד. לא מדובר על חוזה שכרתנו באמצעות עורך הדין המשפחתי, אלא על מכלול מערכת הציפיות ההדדיות שלנו מהילד ומעצמנו, ושל הילד מעצמו ומאתנו. חלק מאותו תסריט קבוע שאנחנו נכנסים אליו בכל פעם מחדש (ההקשרים משתנים אך התסריט פחות או יותר קבוע) - הוא פשוט התנהלות על-פי מערכת ציפיות, מעין חוקיות קבועה וידועה מראש. ההתנהלות על פי התסריט המוכר מתגבשת בדרך כלל מתוך החיים עצמם. "חוזים" לא פורמאליים נוצרים מתוך תקדימים, מתוך מצבים זמניים שהפכו לקבועים, מתוך נורמות של קבוצת ההשתייכות, מתוך מבנה החיים המשפחתי וכו'. רוב החוזים שיש לנו עם הילדים נוצרים באופן לא מודע ואנו ממשיכים להתנהל בהתאם באמצעות תגובות קבועות. כאשר משהו משתנה, הדבר גורם לא פעם לקונפליקט שכן ישנה מערכת ציפיות שהדברים ימשיכו להתנהל כפי שהתנהלו הלכה למעשה עד עכשיו. כך לדוגמה, אם אנחנו נוהגים לחזור הביתה בשעה 5 אחה"צ ועד אז עמית לבד, הוא התרגל לאורח חיים מסוים כמו לראות טלביזיה או לשחק במחשב עד שההורים באים. יום בהיר אחד, אימא חוזרת מהעבודה בשעה 3 ודורשת מעמית להכין שיעורים עכשיו! מבחינתו, מדובר בהפרת חוזה ברורה! הוא רגיל לראות תכנית מסוימת בטלביזיה ופתאום מנסים באופן חד-צדדי למנוע ממנו את זה. מבחינת האימא, ברור שהמחויבות לשיעורים קודמת למשחקים, זה הסדר הנכון ואף דיברנו על כך בתחילת השנה! מבחינתה, זה שעמית רואה טלביזיה – זו הפרת החוזה! ובכן, אמנם הייתה שיחה ולכאורה הוסכמו בה העקרונות, אך החיים חזקים יותר וההרגל שהשתרש הפך לחוזה בלתי פורמאלי ושבירתו נתפסת ע"י הילד כעוול!

האתגר הראשון הוא אפוא לזהות את אותם חוזים שהתגבשו מתוך ההתנהלות ואינם מתאימים לנו. המודעות לכך שיש כאן חוזה שצריך לשנות, תאפשר לנו לנהל את השינוי בצורה מושכלת, זאת במקום לכעוס למחזר טענות או להיגרר למריבות מיותרות.

נושא אחר שיש לתת עליו את הדעת הוא תגמולים גלויים וסמויים להתנהגויות. לא פעם, אנחנו מעבירים מסר פורמאלי אך ההתנהגות בפועל מעבירה מסר סותר. כך למשל עמית, בסיפור שלנו, יגלה שאימא אמנם רוטנת וכועסת אך בסופו של דבר עוזרת לו לסדר מערכת אף מקפיצה אותו לביה"ס באוטו שלה אחרי שהוא אחר את ההסעה. כך נוצר תגמול סמוי לאי- סידור המערכת בערב. כשבערב מאוחר ורק עכשיו עמית מתיישב סוף סוף להכין שיעורים, אימא כבר עוזרת לו יותר ואולי אף עושה בשבילו חלק מהשיעורים, ובכך יש תגמול סמוי נוסף לראות טלביזיה ולדחות את השיעורים לערב. מעבר לכך, עצם העובדה שאימא עוסקת סביב עמית ושיעורי הבית באינטנסיביות כה גדולה, גם אם בכעסים והטפות מוסר, מהווה מסה קריטית של תשומת לב ונוכחות בעבורו, שמעניקה לעמית תגמול נוסף של משמעות במשפחה (גם אם הדבר כרוך באי-נעימות - עדין יש כאן תגמול למשמעות הייחודית של עמית במשפחה).

ישנם כמובן כוחות רבים נוספים המשפיעים על התנהגות הילדים וההורים, אך לצורך היכרות עם דרך יעילה לשימוש בסמכות נסתפק בשני הכוחות המשפיעים שהוזכרו כאן.

את מושג הסמכות החינוכית, ניתן להגדיר באמצעות השורש של המילה ס.מ.ך. מצד אחד, בעל הסמכות הינו בר-סמכא, יש לו הסמכות לקבוע, ומצד שני, בשורש המילה נימצא גם לסמוך, דהיינו, בעל הסמכות הוא אדם שניתן לסמוך עליו, ואף להיסמך עליו. לסמכות החינוכית יש אפוא שתי איכויות. אנו, ב"חינוך לחיים" נוהגים לומר שהסמכות החינוכית צועדת על שתי רגליים:

הרגל האחת – היא הגבולות, הדרישה לעמידה בכללים ובנורמות המתאימות.

הרגל השנייה – היא אותו מקום אמפטי שמאפשר לילד לסמוך עלינו, ואף להיסמך עלינו. מקום זה הוא החלק הדיאלוגי, הקשוב, המסביר והמעודד.

המודל לסמכות חינוכית מורכב מארבעה שלבים המשלבים בתוכם את שתי האיכויות הללו:

שלב ראשון - במהלך האירוע: הרגע בו אנו מבחינים שמשהו נעשה או לא נעשה באופן שאינו מתאים לנו ויש צורך להפעיל את הסמכות שלנו. נתחיל במה כדאי להימנע מלעשות בשלב הזה: מומלץ להימנע מהטפות מוסר ("מה פתאום..." למה אתה...." "אני לא מבין איך אתה מרשה לעצמך"... "הרי כבר אמרתי לך 10 פעמים..." וכו').

מומלץ להימנע מכניסה לבירור נסיבות האירוע ("תסביר לי איך יכול להיות שעד עכשיו..." אני באמת לא מבינה למה... אולי תסביר לי מה גרם לך...") להימנע מפתיחת נושאים רגשיים ("אני נורא מאוכזבת, ציפיתי שלפחות..." אני ממש מתוסכלת, כל כך הרבה פעמים ביקשתי ו..." "זה ממש מכעיס אותי ש...!")

ננסה לרגע להבין את מהות הסיטואציה: לילד יש מוטיבציה מסוימת ואנחנו באים לדרוש ממנו משהו אחר. מטבע הדברים זה בפני עצמו די קשה להכיל, הסיכוי שהילד יהיה פנוי בשלב זה להקשיב ולהפנים את המסרים שאנחנו רוצים להעביר לו קלוש. רוב הסיכויים שהילד יהיה עסוק ב"תיק" שאנחנו מפילים עליו ("עכשיו לך להכין שיעורים" "לך לצחצח שיניים" וכד') ולא יהיה פנוי רגשית להבין מה חשוב לנו, מה יקר לנו. בעטיה של חוסר הפניות הרגשית הזו, המסרים הנוזפים או המבהירים ערכים שלנו נתפסים על ידו כהצקה, כחוסר הבנה כלפיו ויוצרים בו התנגדות. התנגדות זו לא פעם גורמת לתגובות תוקפניות, של חוצפה טענות, הכחשה וכו' והדבר רק שופך עוד שמן על המדורה. אנחנו, מתוסכלים מהתגובות שאנחנו מקבלים ומגיבים לא פעם בתוקפנות. כך נוצרת תופעת מחזור והסלמה שמעכירה את האווירה ובסופו של דבר מוביליה לפתרונות כוחניים (שלנו או של הילד) או לוויתור מתוך כניעה, חוסר אונים, ייאוש וכו'. בשני המקרים התוצאה לא רצויה.

אז מה כדאי לעשות? – אם אנו מחליטים לממש את הסמכות שלנו, הדבר הכי יעיל הוא להתמקד בהוראות לפעולה. ההוראות הן קונקרטיות, ומדברות עד כמה שניתן בהיגדים חיוביים של פעולה ולא של הוויה. כך לדוגמה: "כבה את הטלביזיה וגש לסדר מערכת". "כבה את המחשב וגש להכין שיעורים". "עכשיו תלך למקלחת" וכו'. יש להקפיד שמתוך ההוראות לא תשתמע ביקורת או טענה, שכן הללו עלולים לעורר התנגדויות ותגובות שאינן מקדמות, כגון: "כל היום רק טלביזיה, אולי מספיק עם זה?!" "למה תמיד ברגע האחרון, אתה לא חושב שהגיע הזמן לסדר מערכת?!". (במקרה הצורך ניתן להמיר את ההוראה בהצהרת כוונה, כגון: "אני לא מתכונן לחכות לך אני בעוד חמש דקות יוצא" או "אני לא מתכוון עכשיו להיכנס לדיון על הנושא" וכד').

כדי שההוראות לא יישמעו שרירותיות, רצוי במידת האפשר להוסיף עליהן את התכלית או ההיגיון העומדים מאחורי ההוראות, כגון: "כבר נורא מאוחר, מחר יהיה לך קשה לקום, סיים את המשחק, כבה את המחשב ולך להתקלח". "חשוב לי שיהיה מסודר בסלון, קח בבקשה את הילקוט שלך ושים אותו בחדר". לכאורה, הילד יכול להבין בעצמו מה ההיגיון העומד מאחורי ההוראות, אך המחווה לומר את הנימוק שמאחורי ההוראות מעבירה לילד מסר: "ההוראה שאני נותן לך איננה פרי של גחמה, או רק כי אני גדול ממך וחזק ממך, אלא הוראה עניינית." זהו מסר שמשתמע מעצם העובדה שאנחנו אומרים את התכלית או הרציונאל העומדים מאחורי ההוראות שלנו. עיקרון נוסף, הוא פתיחה של אופציה לדיאלוג, אם הילד מביע התנגדות להוראה. ("מה פתאום ללכת לישון, זה לא פייר! למה לנעמה את לא אומרת?!") "נוכל לדבר על זה מחר / אחר כך, אבל עכשיו תכבה את המחשב ולך להתקלח." תפקידה של האופציה לדיאלוג הוא שוב, להעביר מסר שאנחנו לא פועלים מתוך שרירות לב, ויש בהחלט מקום לדיאלוג ולהקשבה לצרכיו של הילד – אך זאת לא על-חשבון הסמכות שלנו. ברוב המקרים, הילד לא יבקש לממש את האופציה לדיאלוג שכן ההיגיון מאחורי ההוראות שלנו נהיר לו. אך במידה והוא יבקש לשוחח, זו הזדמנות לברר את הערכים, לשמוע מה הוא מרגיש ולתקן תחושות של עוול או פירושים שליליים שהצטברו אצלו ויוצרים התמרמרות.

במידה והילד בכל זאת, למרות הכל איננו שועה להוראות שלנו, זה המקום להשתמש בטכניקת ה"תקליט השבור". לחזור כמה פעמים על ההוראה ולא לשכוח להכליל בה את האופציה לדיאלוג במועד המתאים. חזרה חוזרת ונשנית על ההוראה ועל האופציה הדיאלוגית מפגינה נחישות, עוצמה אך איננה תוקפנית. כשאנו פועלים כך, הילד חווה את הגבול והמסגרת אך אינו מאוים מכעס או התלהמות. ברוב המקרים ה"תקליט השבור" פותר את הבעיה, אך יש להיזהר ולא להשתמש בטכניקה כתקליט שובר: לא להשתמש באלמנט החזרתיות כדי להעביר מסרים מאשימים ("אתה חסר אחריות") או איומים. אלו עלולים לגרום לשבירת רוחו של הילד וזאת וודאי שאיננו רוצים לעשות.

השלב השני – בירור ראשוני: לאחר האירוע, אם חווינו את האירוע מגיע לטונים לא נעימים, הזדקקנו לתקליט השבור והתחושה היא ששני הצדדים נושאים עמם תחושות לא נעימות מהאירוע, כדאי לברר את העניין ולנסות ליישר את ההדורים. אך זאת מחוץ לסיטואציה, ולא במהלכה. בשלב זה ניתן לומר לילד, שמה שקרה קודם לא היה לנו נעים ולשאול אותו איך הוא הרגיש, מה היה שם מבחינתו. אם תוך כמה משפטים נצליח לישר את ההדורים – מה טוב. אם לא, כדאי לשקף את העובדה שיש לנו נושא לא נעים שמצריך בירור עמוק יותר ולהעדיף לדחות אותו למועד אחר לדיון. כנראה שכרגע הנושא עדין טעון מידי ואנו מתקשים לנהל דיאלוג איכותי. אין טעם להתעלם, אלא להכיר בכך שכרגע יש בינינו נושא שמצריך בירור עמוק יותר ולקבוע שיחה במועד מתאים, כששנינו נהיה במצב טוב יותר כדי לברר את הנושא. (אחרי תקופת צינוך של כמה שעות בדרך גם אנחנו וגם הילד מסוגלים לנהל שיחה כזאת ממקום רגשי מאוזן יותר ולנהל שיחה קונסטרוקטיבית).

השלב השלישי – דיאלוג אמפטי: עצם ה"טקס" של פינוי מרחב זמן לשיחה יוצר מחויבות לאיכותה של השיחה. מומלץ להתחיל בהקשבה לילד, לשקף את דבריו, לגלות אמפתיה לרגשותיו ולצרכיו, לוודא שהוא מרגיש שאנחנו מבינים אותו, ורק אז, לבקש ממנו להקשיב לעמדה שלנו. זאת ללא האשמות, ללא הטחת דברים מביישים וכמובן ללא הפחדות. במילים אחרות מבלי לשלוח אותו לפא"ב (פחד, אשמה בושה). לאחר שהילד חווה את ההבנה שלנו, והצליח להבין מה חשוב לנו – זה הזמן לנסח הסכמות קונקרטיות על התנהגות במקרים דומים, או בשפה המקצועית, "לשקם את החוזה".

הדיאלוג, הוא המועד המתאים לפתוח את החוזה שהשתבש ולנסות לשקם אותו. לבחון אם יש הסכמות לגבי דרכי הפעולה במצבים השונים, אם יש אכן מענה סביר לצרכים של שני הצדדים ובעיקר אם מערכת הציפיות ברורה. כאן הזמן לבחון האם נוצר חוזה לא נכון מתוך ההתנהלות של החיים ואם כן – להציף תובנה זו ולבקש לשנות את החוזה לחוזה מתאים. לדוגמא: "תראה עמית, אנחנו מגיעים כל יום הביתה אחרי 5 והתרגלת לראות טלביזיה לפני הכנת השיעורים. אני מודעת לזה שהיום למעשה באתי וביקשתי ממך לשנות משהו שכבר התרגלת אחרת. למרות זאת, נראה לי חשוב ש...וכו'". שיחה כזאת, מכבדת את עמית, שכן יש כאן גילוי אמפתיה לתחושת העוול שהוא חווה עקב שבירת החוזה החד-צדדית ויחד עם זאת יש כאן עמדה חינוכית ברורה לשנות את החוזה עם ההנמקה מאחוריו, וזה נעשה בדיאלוג, כך שעמית יוכל לבטא את צרכיו. כשזה נעשה מחוץ לסיטואציה, ללא האשמות, הטחת עלבונות או איומים, יש סיכוי גדול להגיע להסכמה בוגרת עם עמית.

השלב הרביעי – תחזוקה של ההסכם: לא פעם אנחנו מסיימים שיחה טובה עם הילדים שלנו ומרגישים שמעכשיו יהיה אחרת... לא עוברים כמה ימים, ואנו שוב מוצאים את עצמנו בחזרה היכן שהיינו קודם לכן, רק יותר מתוסכלים...

ההסכמות שנוצרות בדיאלוג החינוכי שאנו מקיימים, הן הבסיס לשינוי, אך אינן מספיקות. כדי להטמיע את השינוי, עלינו לתחזק אותו באמצעות עידוד (לא לקחת כמובן מאליו התנהגות בהתאם להסכמות, יש בהחלט מקום להכיר במאמץ, להביע הוקרה לדברים טובים שנעשים, גם אם כך מצופה מהילד). אין צורך להפליג בסופרלטיבים, מספיק לציין את תשומת הלב שלנו לכך שבדרים נעשים בהתאם למה שסיכמנו. זה מספיק. גם אם רק חלק ממה שסיכמנו קורה, יש מקום לעודד את החלק שכן עובד ! מעבר לעידוד, יש מקום לברר מה הילד מרגיש בשלב זה, כיצד הוא חווה את ההסדר החדש, במידת הצורך לבחון מחדש את ההסדר, אולי יש מקום לשינויים. מכל מקום, יש להקפיד למקד תשומת לב להסדר שיצרנו לזמן מה; זה המתכון להטמעת השינוי.

לסיכום: סמכות חינוכית מטיבה צועדת על שתי הרגליים: בשלב הראשון הדגש הוא על הגבולות ועל הדרישה לעמוד בכללים ובנורמות, אך הדרך בה זה נעשה מקפידה לשמור על כבודו של הילד ע"י אמירת הצורך שלנו מאחורי ההוראות, ע"י כך שאנו נמנעים מהטחת אשמה, בושה או איום, וכמו-כן באמצעות פתיחת האופציה לדיאלוג במועד מתאים. בהמשך הדרך, מחוץ לסיטואציה, כששני הצדדים פנויים רגשית הדגש הוא על הדיאלוג האמפטי, במידה שבה הקונפליקט נוצר עקב שיבוש בחוזה, או תגמולים סמויים להתנהגות בלתי נכונה, יש מקום להציף את זה למודעות ההדדית ולהסכים על מודל התנהגות חדש. לאחר שנוצרות הסכמות, יש להקפיד לתחזק אותן באמצעות עידוד, משוב, ואם יש צורך גם התאמות בחוזה החדש.