גיבוי למורה או תמיכה בילד? איך מתמודדים?

מאת: רקפת המאירי שפירא MBA, יועצת ארגונית, מנחה ומובילה תוכניות לימודים ייחודיות. מנחה מוסמכת מטעם עמותת חינוך לחיים.

" בפעם הראשונה הלכתי לשם עם אמא

לראות איפה בדיוק אני יושב

ולהכיר את המורה שלי, המורה סימה....

...נכנסנו לכיתה וישבנו עם אמא ועם תרמיל,

ברגע הראשון זה ניראה לי מפחיד,

כמו החושך הזה הקטן, לפני שהסרט מתחיל."

(מתוך שלום כיתה א' מאת יונתן גפן)

 

יונתן גפן מיטיב להעביר את תחושת החשש ואת הצורך של הילד להרגיש מוגן במפגש הראשון עם בית הספר. אמא ואבא הם גורמים חיוניים בתחושת הביטחון של הילד. הוא זקוק להם כתומכים ומגבים בהתמודדות עם המסגרת החדשה, עם המעבר מן הגן לבית הספר. כהורים, אנחנו מקוים שהמורה בה יפגוש הילד, תהיה אדם נעים הליכות, שיודעת לשלב רכות עם נחישות, תבונה עם רגישות. שתקנה לו ידע לצד ערכים ותשמש דוגמא אישית ומודל להערכה ולחיקוי. ובשלוש מילים: דמות סמכותית ומכבדת.מורה שמצד אחד תהיה קשובה, אמפתית, רגישה ומכילה ומצד שני תהיה בעלת ידע רב, מקצועית, שתדע לנהל כיתה ולהציב גבולות ברורים.
 

לפני 30 שנה הייתי בכיתה ב'. במהלך החודש האחרון ללימודים ערכנו חזרות למסיבת הסיום. היה לי תפקיד למסיבת הסיום, איזה דקלום, אני לא ממש זוכרת אותו אבל אני זוכרת היטב את תחושת הגאווה שמילאה אותי בכל פעם שהגיע תורי לדקלם את התפקיד שלי. דקלמתי אותו בבית לאחותי, להורים שלי ולסבא וסבתא כשבאו לבקר. בעיניים נוצצות שיננתי אותו בלב בדרך לבית הספר ובקול מתחת למים הזורמים בזמן שהתקלחתי. בעיני היה התפקיד הזה פסגת השאיפות.

יום או יומיים לפני מסיבת הסיום, ערכנו חזרה בחצר בית הספר. עד שהיגיע תורי שוחחתי עם שכני כך עשו כנראה גם שאר הילדים, דבר מאוד הפריע למורה תמר. היא העירה מספר פעמים לכל המדברים ובקשה שקט. באיזשהו רגע היא נלחצה מאוד והודעה בפסקנות: "מי שידבר עוד פעם אחת לא ישתתף בהצגה".הייתי ילדה בת 7, והיה לי נורא חשוב לסיים את המשפט שאמרתי לעמיחי שישב לידי. ומכל הילדים, באותו הרגע, שמעה המורה תמר דווקא אותי. "את לא תשתתפי במסיבה מישהו אחר יקבל את התפקיד שלך". "אני כן אשתתף!" אמרתי בהפתעה גמורה, בקול רם ובטון מתריס. "לא!" אמרה המורה תמר. "אני אמרתי שמי שידבר לא ישתתף ואת דברת, ועכשיו אני רוצה להמשיך בחזרה". הרגשתי איך דמעות מציפות לי את העיניים ומעגל הילדים הופך להיות מטושטש. רק שלא יראו אותי בוכה, חשבתי וברחתי משם בריצה. רצתי אל החצר האחורית של בית הספר. חיכיתי עד שנשמע הצלצול הגואל ומיהרתי אל השער, שאמא שלי כבר תבוא לקחת אותי לפני שכולם יראו כמה בכיתי.אמא שלי מצאה ליד השער ילדה בוכייה עם עיניים אדומות. "מה קרה?" היא שאלה ובטח כמו כל אמא או אבא בעומק הלב פנימה התעוררה בה תחושת דאגה או מועקה, מי הכאיב לילדה שלי, מי פגע בה. כמו לביאה שמגנה על הגורים מתעורר בנו ההורים הצורך להגן, לחבק ולעטוף ולסלק את בלון העצב הגדול.

ועכשיו, אני רוצה לבקש מכם, קוראים יקרים, לעצור ולהעלות לנגד עיניכם את הבן או הבת שלכם, מקבלים אתכם בשער בית הספר עם עיניים אדומות ובלון גדול של עצב עוטף אותם, ולחשוב איך תגיבו. אילו רגשות מציפים אתכם? אילו צרכים מתעוררים בכם? עצרו לרגע ובדקו מהי התגובה הראשונה שעולה לכם מהבטן, מהלב, מהראש.
בהרבה מן המקרים נעמוד מיד לצד הילד, נפנה לנחם אותו, לגבות אותו ולתמוך בו. והרי כתבתי בראשית דברי, הילד זקוק להורים שיתמכו ויגבו אותו. אנחנו צריכים להיות שם בשבילו ברגעים הקשים האלה. אבל, חשוב לזכור שכהורים, למילים שלנו יש כוח רב השפעה על הילדים שלנו.

 

ניקח דוגמא אפשרית לתגובה ספונטאנית:

"מתוקה שלי, מה היא עשתה? רק דיברת ובגלל זה היא הוציאה אותך מההצגה?! אני ממש לא מבינה מאיפה התגובה המוזרה הזאת. אני אתקשר אליה...." אין ספק שבתגובה כזאת העברנו לילד מסר של אהבה, אמונה ביכולתו, גיבוי ותמיכה וכוח סיוע להיחלץ מן המצב. אבל....העברנו גם מסרים נוספים. אני מזמינה אתכם להרכיב משקפי תרגום ולנסות לראות אילו מסרים נוספים אנחנו מעבירים כשאנחנו אומרים טקסט כזה.

 

 

מתוך הצורך הפנימי לגונן ולנחם את אהובנו, ערכנו "משפט שדה מהיר" והצגנו את הכרעת הדין, על סמך ה"עדויות" הראשונות שראינו ושמענו. מתוך הצורך הכי בסיסי שלנו, להגן על הגורים, להעניק לילד שלנו תחושת בטחון, אנחנו מעבירים מסר נוסף במקביל – המורה שלך אינה דמות שאפשר לסמוך עליה. אנחנו לא סומכים עליה. אנחנו לא סומכים על שיקול דעתה. היא טעתה, היא הגזימה, היא לא בסדר. האם היינו אנחנו מוכנים לעמוד למשפט במערכת כזאת? מערכת ששומעת רק צד אחד ומסיקה מסקנות מיידיות? האם היינו מוכנים שהשותפים שלנו לחינוך וגידול ילדנו ינהגו בנו כך? היינו רוצים שבן הזוג שלנו או ההורים שלנו או אולי המורה תפעל כך?
חשבו מה ההשפעה שיש לדברים כאלו על הילד ועל ההתנהגות שלו בהמשך כלפי אותה דמות. אם ההורים שלי לא סומכים עליה, וחושבים שהיא טועה, אז אולי גם אני לא צריך להישמע לה.

אז מה בכל זאת עושים? איך נמצאים שם בשביל הילד בלי להחליש את המורה ואיך משמרים את האמון שלנו כלפי המורה בלי לפגוע בילד?
מצאתם ילד עצוב, מוטרד, פגוע, בוכה?

שאלו מה קרה והקשיבו. הקשיבו בלבד. אל תביעו עדין את דעתכם, אל תנסו להעמיק ולחקור, אל תחליטו מה עובדה ומה דעה, מה נכון ומה טעות, מי צודק ומי אשם. הקשיבו לו. תנו לו לספר את הסיפור שלו. נסו להבין מה הוא מרגיש כרגע. עצוב, מוטרד, פגוע, מבולבל, מתוסכל, כאוב, מודאג, כועס. בדקו איתו איזה רגש מתאר את תחושתו כדי לראות שבאמת הבנתם. "אתה עצוב בגלל מה שספרת לי? את דואגת ממה שקרה? אתה מאוד מאוכזב?
עכשיו נסו לברר איתו מה היה לו חשוב שיקרה. רק רצית לסיים את המשפט? את רצית שהתפקיד יישאר שלך? רצית שהמורה תוותר לך? רצית להסביר למורה על מה דברתם? תנו לו לענות ועדין אל תחוו דעה, אל תסיקו מסקנות, אל תעוצו עצות ואל תציעו פתרונות. הקשיבו ונסו להבין אותו, מה עבר עליו ומה היה לו חשוב.
 

סביר להניח שבהדרגה תראו איך הילד נרגע. איך שפת הגוף שלו משדרת הקלה, שרווח לו.כך תוכלו לגרום לו להרגיש בעל ערך וכמי שיש לו מקום בו הוא בטוח ומוגן. מקום שמקשיבים לו באמת. וכך הצלחתם לתת לילד תחושת מוגנות ובטחון מבלי לפגוע בסמכות המורה ומבלי לקבל החלטות אופרטיביות להמשך. (אגב, הקשבה אמפתית מהסוג הזה תהיה יעילה גם במשברים מול חברים, אחים והורים....ופועלת נפלא גם על מבוגרים...) קצת קשה להתאפק, נכון, עדין לא פתרנו את הבעיה שגרמה לתחושות הקשות אבל קודם כל הקלנו על הילד ונטענו בו תחושת מוגנות ובטחון. בין אם הילד פעל כשורה ובין אם לא, כרגע הוא מרגיש לא טוב וזקוק לקבלה ולהכרה ברגשותיו. אחר כך נוכל להתפנות ולהחליט כיצד להמשיך לטפל בעניין.

 

מה אנחנו מרווחים מתגובה כזאת?

השהיית זמן תגובה - תגובה כזאת מאפשרת להורה להגיב באופן אמפתי לרגשות של הילד ובו בזמן ל"קנות" מידע נוסף על האירוע וזמן לעיבוד המקרה ולבחירת תגובה שקולה.

כלי להתמודדות בעת עימות – בהגיבנו כך אנו מעניקים לילדינו כלי להתמודדות, כישור חיים. כדאי שאברר מה אני מרגיש ומה חשוב לי שיקרה לפני שאפעל. תגובה כזאת מהווה דוגמא להפעלת שיקול דעת במצבי עימות (בניגוד לתגובה אימפולסיבית שעלולה להסלים את המצב)

דוגמא אישית - "מודלינג" - ילדינו מחקים אותנו חוזרים אחרינו ולומדים מאיתנו. אם נשמש דוגמא בזמן עימות או משבר, גם ילדינו יראו את התועלת בהתמודדות בדרך זו ויבחרו בה בעתיד.

 

הכל סובייקטיבי – לכל אחד נקודת ראות משלו

בוודאי קרה לכם פעמים רבות בחייכם שדעתכם בעניין מסוים הייתה שונה מדעתו של אחר. למשל שצפיתם בסרט עם חברה או בן זוג ושניכם התרשמתם באופן שונה ואף סותר. בוודאי קרה לכם ששמעתם סיפור והבנתם אותו בדרך אחת ואילו אדם קרוב שאתם מעריכים הבין אותו בדרך אחרת. זה לא מקרה, זוהי חלק מתמונת המציאות האישית שלנו, נקודת הראות הסובייקטיבית שלנו. וכשמה כן היא, משתנה מאדם לאדם.

אז למה בעצם חשוב לזכור שהכול סובייקטיבי?

בכל סיטואציה בה מעורבים שני אנשים תוכלו למצוא לפחות שתי נקודות מבט.

בואו נחזור לסיפור האישי שלי, החזרה למסיבת הסיום מכיתה ב'.

ננסה לסקור את נקודות המבט הסובייקטיביות שלי ושל המורה.

מבחינתי כילדה, הייתי מרוכזת בשיחה עם שכני לספסל ורק אמרתי משפט אחד אחרון. (שבוודאי היה בעל חשיבות רבה עבורי) ואז בגלל המשפט הקטן הזה נענשתי בחומרה רבה ואבדתי את התפקיד היקר. מבחינתי נעשה לי עוול, חוסר צדק גדול. העונש היה גדול ולא פרופורציונאלי ביחס למעשה.

ומה קרה שם מבחינת המורה? בואו נבדוק:

המורה ניסתה לערוך חזרה עם 35 ילדים. בכל רגע נתון חלק פעילים וחלק צריכים להמתין לתורם בשקט. השקט מאפשר לכל התלמידים להקשיב ולדעת מתי תורם, ומאפשר למורה לשמוע את איכות הדוברים וביצועם. שקט במקרה זה הוא צורך בסיסי מבחינת המורה. סביר להניח שהמורה בשיעור האחרון הייתה כבר די עייפה ו"סחוטה" אולי אף לחוצה מחזרות מתישות לקראת מסיבת הסיום, והגיעה לידי אזהרה לאחר שמיצתה כל דרך אחרת להסביר לילדים עד כמה חיוני לשמור על השקט. ולאחר שהזהירה, מה יכלה לעשות? לוותר? הרי בכך הייתה מתערערת לחלוטין הסמכות שלה.

גבולות ברורים – תחושת בטחון

ילדים ומבוגרים זקוקים למסגרת ברורה וידועה כדי שתהיה להם תחושת בטחון. כאשר הגבולות ידועים אנחנו מתנהגים בהתאם לכללים ולחוקים. אם אנחנו בוחרים לעבור על הכללים, אנחנו יודעים מה יהיו התוצאות של מעשינו. הודאות הזאת, איך להתנהג ומה יקרה בעקבות ההתנהגות שלנו, מייצרת את תחושת הביטחון שלנו בחיים. סמכות בית הספר ואכיפת כללי ההתנהגות בו הם חלק מהמסגרת הזאת. תפיסת המורים כדמויות סמכות שיש למלא אחר ההוראות שלהם היא חלק מהודאות שהמסגרת מייצרת. אם אני זקוק לעזרה אני יודע למי לפנות. ואם אני מפר כללים אני יודע מה צפוי לי. כהורים כדאי לנו לעזור ולשמר את המסגרת הזאת. אנו מסייעים בכך לתחושת הביטחון של ילדינו.

 

אז איך נותנים גיבוי למורה מבלי לשבור את הסמכות שלה?

השתדלו להגיב ממקום של שיקול דעת. להיות קשובים לילד ולא לבטא את דעתכם על התנהגות המורה.

כדאי ליזום שיחה עם בנכם/בתכם ועם המורה ולשמוע ממנה דיווח לגבי מה שקרה.

רצוי לקיים את השיחה הזאת בזמן שאתם פנויים וגם למורה יש פנאי לשוחח. אז תוכלו להגיע לשיחה איכותית. (בניגוד לשיחה אחרי הצלצול כשהמורה לחוצה ואתם ממהרים לעבודה או לחילופין כשאתם ממהרים להוציא את הילד השני מהגן והמורה חייבת להיכנס לישיבה). לספר לילד מראש שתתקיים שיחה ומה מטרתה.

מה מטרת השיחה? לתת לילד מקום לבטא את הקושי שלו ולתת למורה מקום לבטא את הקושי שלה. לאפשר לכל אחד מהצדדים לראות מה עבר על הצד השני.
ומה אם יש לנו בקורת על דרך התנהלות הדברים ואנחנו לא מבינים את השיקולים של המורה? במקרה כזה, מומלץ ליזום שיחה רק עם המורה ללא הילד. כך תוכלו לבטא עצמכם בחופשיות מבלי לפגוע בסמכות של המורה מול הילד. לאחר שתגיעו להבנה כדאי ליזום שיחה נוספת עם הילד והמורה.

זכרו כי עבור הילד אתם מקור הסמכות בבית, והמורה היא מקור הסמכות בבית הספר. אם תגרמו לשבירת הסמכות הבית ספרית תשאירו את הילד שלכם מבולבל.

לסיכום: הקשבה אמפטית, הכרה ברגשות של הילד, בירור הצרכים שלו וכל זאת מבלי לשפוט או להביע ביקורת על החלטות המורה. בהמשך, במידת הצורך יש מקום לקיים שיחה עם המורה להבהיר מה קרה, להחליט כיצד להמשיך תוך שמירה על כבודה.