תם יום הלימודים: מה עושים עם השיעורים? מתי מכינים? מי מכין?

 ציפי זלקוביץ/ מדריכה פדגוגית ופסיכולוגית חינוכית

יוסי נכנס הביתה , כולו מבואס, "אוף... המורה הזו שוב נתנה לנו מיליון תרגילים, נדמה לה שאני מתכונן להכין"... כשהגיעו הוריו מהעבודה השאלה הראשונה הייתה "הכנת שיעורים"?, יוסי אנפף משהו מתחת לחוטמו ואמר "עוד מעט", בערב נזכר שעדיין לא הכין, החל וויכוח ער בבית, כולם רבו עם כולם ולבסוף התגייס האב ואמר, בוא אני אשב לידך, כשסיימו אמר האב בזעם, " ממך לא יצא בן אדם תמיד אותו דבר..."

בכל יום אנו פוגשים בסיפורים אישיים דומים. חלק גדול ממפגשים חברתיים עוסקים בנושא זה. יש הרגשה שכולם מדברים ומבקרים ,אך השאלות בנושא רבות: לשם מה שיעורי בית? למי הם נועדו? מתי לעזור? כמה לעזור? כמה שיעורים לתת? מתי להכין?...

 לנושא שיעורי הבית יש מאז ומתמיד שתי גישות:

אחת האומרת אי אפשר בלי שיעורי בית, שיעורי הבית הם חלק מובנה בתהליך הלמידה ומטרתם לחזור על החומר, להעמיק את הידע הנלמד, לתרגל מיומנויות ולהוות אמצעי נוסף לרכישת מיומנויות למידה עצמית בדרך של קריאה, כתיבה, האזנה וכד'.לפתח אחריות.

הגישה האחרת גורסת שאפשר ללמוד ולהתקדם גם בלעדיהם, תפקיד בית הספר לתרגל ולהכין שיעורים בתוך המערכת ולא בבית, חלק גדול מהילדים במילא זקוק לעזרה ותמיכה והמורה הוא המומחה לכך. הילד מבלה מספיק שעות בבית הספר ועדיף שימצא עיסוקים אחרים לשעות הפנאי. לפעמים שוכחים שבית הספר אמור לתפוס רק חלק מסדר היום של הילד.

יש מקום להיות ער לעובדה שלעומת הפן החיובי שבמתן שיעורי בית כמו פיתוח בטחון עצמי והידוק הקשרים עם המורה ויצירת מעמד טוב ומרכזי בכיתה ובחברה, הם עלולים להיות מוקד לסכסוכים בין הילד להורים, להוות גורם לחוסר יושר, שקרים, העתקה ועד קניה של שיעורים. ליצור מתח רב בין הילד למורים שלו, ליצור תדמית דחויה של הילד שאינו מכין שיעורים.

כיום מקובל לא לנקוט בעמדה קיצונית בנושא ולהיות פתוח לשתי הגישות בנושא הכנת השיעורים.

 תופעה נוספת היא יצירת תלות בין הילד וההורה בהכנת השיעורים. משפטי ההורים הם: "מה קיבלתם היום"? "יש הרבה שיעורים"? " מתי תכין"? ומצד הילד אנו שומעים "אני צריך עזרה", "לבד אני לא מכין", "בואי תקראי לי מה אמרה המורה", "עד שלא תבואו אני לא מכין ".....

הורים רבים חווים בחייהם מעגל שני של לימודים בבית הספר עם ילדיהם. ניתן למצוא ביניהם שתי קבוצות עיקריות , ההורה שמתווך בין הילד והשיעורים: מסביר, מפרש, קורא עם הילד, מתקן ,מוחק, דואג "שהשיעורים ייראו טוב", לרוב הורים אלו אינם יודעים מה הילד מסוגל לעשות לבדו ומתי הוא זקוק לעזרה. פעמים רבות מלווה התהליך בהטפת מוסר, יצירת אשמה ובושה אצל הילד.

קבוצה שנייה מיוצגת על ידי האמא של סמדר:

סמדר חזרה מבית הספר, זרקה את התיק בכניסה כשהיא רצה לשתות מים ושמעה את אמה קוראת לה מהחדר סמדי מתוקה "יש שיעורי בית"? סמדר אמרה: "אמא, אנחנו צריכות להכין עבודה על הזיקית"

" אוי " אמרה האם אני לא יודעת כלום בנושא, למתי אנחנו צריכות לעשות זאת...וכך נמשכה השיחה עד שסיכמו שתיהן מתי תבצענה את שיעורי הבית. ואיך עליהן להתארגן.

אלה הורים שחשים חלק מהמערכת, למעט הישיבה בכיתה הם שותפים פעילים לכל עבודה של ילדיהם. הם מחפשים באתרי אינטרנט, הולכים לספריה, מצלמים מדפיסים. העבודה המוגשת בבית הספר נמצאת תמיד בין העבודות המצטיינות. אימה של סמדר מרגישה שהצלחתה של סמדר היא עדות להצלחתה ומשקפת את כישוריה כהורה.

חשוב לדעת שבלמידה התהליך חשוב הרבה יותר מהתוצר הסופי. חיפוש החומר באופן עצמאי על ידי התלמיד, הסיכום שלהם, הסקת המסקנות ושאילת השאלות הם בעלי ערך אמיתי ללמידה, גם אם התוצר הסופי פחות מפואר וגם אם ישנן לפעמים טעויות קיים סיכוי סביר שהילד העצמאי למד הרבה יותר.

זכרו שיעורי בית לא נועדו להורים, למורים פרטיים אלא לילד עצמו. יש להימנע מיצירת לומד תלותי שאינו מסוגל להגיע ללמידה אוטונומית. העזרה צריכה להינתן רק במצבי קושי אמיתיים ולא כתנאי להכנת שיעורים.

 דילמה נוספת בה מתלבטים הורים רבים היא מתי מומלץ להכין שיעורים. מקובל לחשוב שאין שעה מומלצת, ישנם תנאים מומלצים, כל השאר נתון להחלטות ושיקולי דעת של המשפחה והילד. התנאים המומלצים הם שהילד יהיה ערני ופנוי רגשית. יתכן והמשפט המקובל "תאכל ותכין שעורים" לא תמיד מומלץ, ישנם ילדים שזקוקים למנוחה פיסית או למנוחה נפשית. כמו כן יש להתחשב בהרגלי המשפחה: שעות אכילה, מפגשי משפחה ועוד. תנאי נוסף הוא ליצור שגרה קבועה שתאפשר לילד לקחת אחריות אישית על הכנת השיעורים. ככל שימעטו החיכוכים סביב הנושא כן תשתפר מערכת היחסים בין הילד והמשפחה. רצוי לא להפוך את הכנת השיעורים למוקד של מריבות, חיכוכים ואלימות מילולית.

 ילד שבאופן קבוע מסרב להכין שיעורי בית, נתפש לפעמים על ידי ההורים והמורים כ"עצלן". האומנם? התשובה היא לאו דווקא!! ממחקרים שנעשו בארץ עולה שכ-60% מהתלמידים בארץ לא מסוגלים כיום לעשות את שיעורי הבית כראוי! הסיבות לכך מגוונות: הורים אינם דוברי עברית (עולים חדשים), משפחות שאין בביתן מקום מספיק לעשיית שיעורי הבית, הורים שאינם פנויים (רגשית או פיזית) לסייע לילדיהם, ילדים עם קשיי למידה, ילדים עם קשיי ריכוז ועוד. התקשורת בין ההורים והילד היא אחד מהקריטריונים החשובים להבנת סוגיה זו: בבתים שבהם יש תקשורת טובה בין ההורים והילדים, הילד ירגיש בטוח לבקש עזרה מהוריו, וההורים קרוב לוודאי ייענו לצורכי ילדם. בבתים שבהם אין תקשורת טובה בין הילד והוריו, שיעורי הבית יהפכו להיות מוקד למלחמות, מריבות חיכוכים.

קיימת גם תופעה הפוכה , בה הילד שומע ביטויים מזלזלים במורה ובמשימות שהיא מטילה עליהם, הורים כאלה יוצרים אצל הילד בלבול ומסרים כפולים, לא ברור לילד כזה מה ערכם של השיעורים, מה מקומו של המורה, האם צריך להכין אותם, מה נדרש ממנו?

בשנים האחרונות אנו מדברים על "ריבוי אינטליגנציות" – כלומר, האינטליגנציה האנושית אינה מיקשה אחת, אלא מורכבת מקובץ של מיומנויות שונות. ילד יכול להיות חלש במקצועות הריאליים, אך מאוד מוכשר בציור או, או בספרות ועוד. תופעה זו יכולה להסביר מדוע תלמיד מסוים מתקשה בתחום אחד מתמחה בתחום אחר.

לסיכום זכרו!

• חשוב לדעת שבלמידה התהליך חשוב הרבה יותר מהתוצר הסופי.

• הסקת המסקנות ושאילת השאלות הם בעלי ערך אמיתי ללמידה.

• שיעורי בית לא נועדו להורים, למורים פרטיים אלא לילד עצמו.

• העזרה צריכה להינתן רק במצבי קושי אמיתיים

• התנאים המומלצים להכנת שעורים הם כשהילד יהיה ערני ופנוי רגשית.

• בבתים שבהם יש תקשורת טובה בין ההורים והילדים, הילד ירגיש בטוח לבקש עזרה מהוריו, וההורים קרוב לוודאי ייענו לצורכי ילדם

• דאגו לשמור על גבולות ברורים של מותר ואסור, חשוב שהילד ידע מה הקווים האדומים

• לגבי הכנת שיעורים, מתי יש לפנות לעזרה, מתי לוקחים אחריות.

• זכרו, גם לכם יש ימים שלא מתחשק לכם לבצע את המוטל עליכם, אמפטיה והבנה למצבי הרוח של הילד ולקשיים שלו, ישיגו תוצאות טובות יותר מאשר עלבון ,הטלת פחד אשמה ובושה.

• תכבדו את ילדכם כשקשה לו, כפי שאתם רוצים שיכבדו אתכם בשעת קושי.

• יש להותיר זמן נוסף לעיסוקים שהינם לא פחות חינוכיים ותורמים ממערכת החינוך הפורמאלית.